קצת המקליניקה :

היא הגיעה אלי מוצפת

ותיארה בפני את הקצוות

"אני בהיי כזה והכל טוב לי ואז מגיעה דאון. ויש יותר דאון ,אין לי כוח לסחוב אותו עלי לפעמים, את הדאון הזה"

"אני כבר לא טובעת בו, ואני ממשיכה לתפקד , אבל חלאס, אין לי כוח לזה"

התבוננתי בעיניה הכחולות

והערכתי את האומץ שלה להיות שקופה מולי,

הקשבתי לה אך זכרתי את כל המצבים בהם היא לא על הקצוות, הכרתי אותה כבר,

היא למדה כבר לדלג בקו האמצע של חייה, כשצריך.

"איזה רגש חי בך שם עכשיו ?"

שאלתי.

והיא ענתה לי תשובה שנשלפה מהראש.

"מה את מרגישה ?" התעקשתי, כי את בליל מחשבותיה הכרתי כבר בעל פה. כוח ההתמדה שלה גרם לנו למערכת יחסים מיטבה של מטפל מטופל.

"אני מרגישה עצב"

היא ענתה

ודמעה זלגה מעינה השמאלית.

"אבל אני לא יודעת למה אני עצובה עכשיו"

השכל שוב הצליח להתערב ,מנסה לפרש, לקטלג, לארגן את אותו הרגש

שרצה לחיות בה פשוט כמו שהוא, לא מאורגן, פראי, נוכח.

עשיתי איתה את מפת הגוף

וכך הענקתי לה שליטה על הסערה הרגשית שאיימה "להפיל" אותה.

הזכרתי לה מה היא כבר יודעת והזכרתי שמאז שאנחנו יחד ,לא נפלה והתרסקה.

זכרון ישן דרש מקום שכבר לא הגיע לו, צחקנו יחד.

צאקרת המין והבסיס היו רדומות, גילינו בהזדמנות זו דרך מפת הגוף. נתתי לה תרגילים של הנעת תדר, שימוש בקול שלה כדי לפתוח בה את אנרגיית החיים/ אנרגית המין/ היצירתיות.

בסיום המפגש חילקתי את המשקלים כך שדברים שעלו יתאזנו בה

הבטתי בה וידעתי

שהכיווץ הזה יאפשר לה לעלות עוד מדרגה של התפתחות.

ערין ג'ראיסה

שינוי דפוסי חשיבה

חיבור למהות 🪄