את הפוסט הזה חשבתי לכתוב עבור הורים, כמוני, לילדים מתבגרים.
כמה חשוב לדעת לשמור על הקשר איתם בדיוק בשלב שבו הם "בועטים" בכל מה שאנחנו מייצגים.
מחקרים הראו שזה טבעי שבשלב גיבוש הזהות יש הדיפה והרחקה של ההורה, נכנסים לחדר, סוגרים את הדלת, מסתירים, מגיבים לשיח בצעקות, מסתגרים.
אני מרגישה שיש כאן משהו מעבר.
אני מרגישה שעוצמת ההרחקה קשורה בשני גורמים מהותיים :
תשתית המרחב והשיח שנוצרה כבר עם הילד עוד לפני הגיעו לגיל ההתבגרות.
המסוגלות של ההורה להשאר קוהרנטי, פתוח ופנוי אל הילד גם ולמרות סיטואציות שבהם הילד "לא מכבד" , מרחיק , הודף.
ואז הבנתי שהכוחות האלה הם אלה שמהווים בסיס איתן וקרקרע פורה בתוך כל קשר. כן כן כל קשר. גם בחברות פשוטה, גם בזוגיות, גם עם השכן ממול.
המסוגלות להתבונן על אדם שפועל מתוך כאביו ותהומותיו בלי אגו, בלי שיפוטיות, בלי להתגבש ולהסגר, בלי לצבור טינה ולאגור מטענים של כעס.
אני יודעת שזה לא פשוט. אני יודעת שזה דורש אימון והאמת היא שהבית הוא המעבדה הכי הכי טובה לאימונים האלה.
אני מתרגלת את זה עם ילדיי,
ורואה איך המסוגלות שלי (בתשעים אחוז מהזמן שזה נהדר) להשאר רכה כשהם קשים, תורמת.
לפנות זמן שבו אני קשובה לכל הקישקושים בלי להביא שום סיפור משלי,
ממשיכה לבוא בטוב
ובתוך זה עובדת על חיזוק ושימור הגבולות שאני יודעת שנכונים לבית שלנו,
מציבה אותם באופן שאינו משפיל, שאינו דוחק לפינה, שאינו נכנס למלחמה או לראש בראש.
כמה קל להכנס ל"ראש בראש " הזה
כמה אוטומטי קול של האגו שנפגע ונעלב ומתקומם, באיזו מהירות מעוררת בנו פגיעות שמעלה אותנו חזרה אל הדפוסים הלא מיטיבים שלנו.
החיים שועטים קדימה. תמיד יש מה לעשות, לאן לרוץ, דבר לסדר. תקבעו את הקצב בעצמכם! אתם יכולים!
צרו הפוגות, עבור ילדכם, הפוגות מלאות סבלנות יהפכו להפוגות מלאות משמעות.
היום. לא מחר. לא מחרתיים.
היום. מחר, מי יודע אם נחיה :)
נ.ב - ברור שאני עושה גם הדרכות הורים. כן ברור שגם פרונטלי אבל גם טלפוני.
Comments